<h1>מגן אבות להמאירי — הענין הששה עשר</h1>
<h2>דף מח:</h2>
עוד נהגו בגלילתינו אלה אנחנו ואבותינו ורבותינו ע"ה ללוש עיסת הפסח בעמלה בדרך זה, שיש שם נשים כמנין המדות שרוצים ללוש ולאפות, וכשנילושו כמה שהן מצרפין אותם על גבי העמלה ואחד מבעלי זרוע מנהיג שבט העמלה ע"ג העיסה בכח גדול מקצה אחד של עיסה לקצה שני שבה, ואין ספק שכח העמלה שולט בעיסה מרובה בקטופה יותר מכח אשה אחת בעיסה מועטת. ואף אחת מן הנשים עומדת סמוך לעמלה וסמוך לאותו שמנהיג את העמלה ומקבצת תמיד פרורי העיסה הנושרים בכח הנהגת שבט העמלה ומצרפת תמיד בעיסת העמלה עד שיהיו עוברים (עד) [עם] שאר העיסה תחת שבט העמלה ולא יהיו עומדות נחות בשטח העמלה וכן שמהפכת תמיד בעיסה מאורך לרחב ומרחב לאורך ומשטח התחתון לעליון וגוררים תמיד שבט העמלה עד שלא תתדבק העיסה בשבט העמלה ועיקר מה שנהגו בכך מפני שבלישת העיסה ממעטין במים הרבה, וכמעט שאי אפשר להאשה לקטפה כראוי אף במדה אחת, ובדרך זה קוטפת על נקלה אף לעיסה מרובה וכן שמתיראות מחמימות הידים ונוח להם לקטפה בשבט העמלה שהוא צונן ומצנן וחלק ומקטף בחוזק כונה מבעלי המנהיג להוסיף בכשרות כמה שאפשר, מ"מ כשנקטפה העיסה יפה ומגעת לעשות ממנה ככרים חוזרות ובאות הנשים שלשו את העיסה שהן כמנין המדות וכל אחת עושה בידים ככרים של מדה איזו פחות מעט ואיזו יתר מעט כפי זריזות הנשים או עצלתן ואם יארע לפעמים ע"ד הזרות ולאיזה סיבה שיחסר מנין הנשים הן בשעת הלישה הן בשעת הקטוף ועשיית הככרים הן מעבירות ידיהן על הככרים או לוטשות בצונן כדי שלא יבואו לידי חשש חימוץ כלל. כך אנו נוהגים בענין זה, וכן היו קדמונינו נוהגים בנרבונא ובקרקשונא ובשאר מחוזות גלילות אלו וכן בצרפת ובאשכנז עפ"י גדוליהם ורבניהם. ואע"פ שאמרו שאין ראוי ללוש ביחד אלא בכדי שיעור חלה, מ"מ ע"י עמלה ובדרכים שכתבנו, אין צורך בכך ומתוך כך נהגו בה אבותינו ורבותינו נ"ע.
ומעולם לא באה עיסה אחת לא לידי חרשות ולא לידי התחלת תפיחה המורה על קירוב חימוץ. ומ"מ כשראו אותם התלמידים בכך לעזו עלינו לחוש בה לספק חימוץ מפני שהיהת ככרים אחר שנגמרה עשיית כולם, והרי יש בין קיטוף ראשון לאחרון זמן ראוי, מפני שהם נוהגים (לחוש) [ללוש] ולקטף מדה ומדה כדרך שאמרו קפיזא קפיזא, ואע"פ שמאחר שיש שם נשים כמנין המדות הרי הענין כאלו כל אחת מקטפת מדה אחת ועושה ככרים ממדה אחת, מ"מ הם אומרים שבשעת נתינת הככרים בתנור יש (שעות) [שהות] מרובה בין ככר ראשון לככר אחרון אחר שהעיסה מרובה ויש לחוש באחרונים, ולא עוד אלא שאף במדה אחת לאשה אחת הם נמנעים מן השהייה אלא כל שנעשה את הככרים נותנים לתנור ראשון ראשון בלא שום שהייה כלל מפני שהן אופות בפורני גדולה והדבר מזומן להם לעשות כן.
נמתי להם בודאי אין ספק שיפה עשיתם אחר שהדבר מזומן לכם לעשות כך, אבל אנו אין הדבר מזומן לנו לאפות בפורני גדולה שלהם ואנו צריכים לאפות בתנורים שבבית וצריכים להשלים הסיקו ואחר הסיקו ליתן שם כל הככרים בריצוף זה אחר זה עד שיתמלא כל התנור ויכלו כל הככרים, ועל כל פנים צריך השהאה מגמר ראשון לגמר של אחרון, ואעפ"כ אין אנו רואים שום חשש בדבר. ואף הם חזרו וגלגלו עלינו שמשעת התחלת לישה עד כדי נתינה בתנור יש מהלך שיעור מיל וכל שכשיעור זה יש לחוש. וממה שאמרו (משנה מ"ו.) בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור, ואם יש שם כיוצא בו שלא החמיץ כשר ושאלו בה אין שם כיוצא בו, — עד שלא יוכל לבדוק בכך — מהו, והשיבו בה כדי שיהלך אדם ממגדל נינוה לטבריא מיל, וא"כ כל שמתחלת לישה עד שעת נתינה בתנור יש כשיעור מהלך מיל יש לחוש, והכי ודאי משעת התחלת לישה עד שעת נתינת התנור יש כשיעור זה או קרוב ממנו וכ"ש בככר אחרון.
נמתי להם לא יפה כונתם, שלא נתן שיעור מיל אלא משנסתלקו הידים מלהתעסק בה, וכל שאחר שנגמרה לישתם עמדה בשיעור זה בלא התעסקות אוסרין אותה, ואף זה דוקא כשראינו בה שנתחרשה (כלל) [אבל כ]שלא ראינוה בכך אין (לאחרה) [לאסרה] עד שיוכר בה סמני חימוץ כגון סדק או הכספת פנים גמורה או תפיחה גמורה, שאף התפיחה הגמורה חימוץ הוא, ואע"פ שאמרו תפח תלטוש בצונן שמשמעו שהתפיח סימן לקרוב חימוץ ולא שהיא חימוץ, פירושו כהתחלת תפיחה. ואף זו ראיה לדברינו זה שאף התחלת תפיחה אינו חימוץ, ואף בירושלמי מצינו בלשון הזה בצק שצינן ואין כיוצא בו ש[ה]חמיץ, עד היכן ר' יעקב וכו' עד כדי הלוך ארבעת מילין והדברים נראים שבצק שצינן הוא בצק החרש. ואף בהלכות הרב ר' יצחק אבן גאות מצאתי דברים בניסוח זה, בצק [החרש וכו' פירוש] שנצטנן ואינו מחמיץ, ואמאי קרי ליה חרש שדומה לחרש שאינו מרגיש כשמדברים אליו, ואף זה כשתופחין על פניו אינו מרגיש ומתחרש אם יש כיוצא בו שנילוש עמו בבת אחת והחמיץ (אסור), אין שם כיוצא בו ושהה כדי הלוך מיל משנגמרה לישתה אסור, זה נוסח דבריו. הא למדת שבצק שנצטנן הוא הוא בצק החרש הנז' במשנתנו, והוא משנגמרה לישתו, ונראין הדברים לפי דבריו שבצק החרש הוא שנצטנן הבצק מחמת קור חזק שנכנס לתוכו ואותו הקור מעכבה שלא יהיו סימני החימוץ ניכרין בו כשיעור שיוכר בשאר עיסות [שלא נכנס קור בתוכן] ובזו אמר כיון שהגיע לידי חרשות יש לחוש שמא מתחלת היא להחמיץ אלא שהקור מעכב שאין סימני חימוץ ניכרין ומתוך כך כל שיש כיוצא בה שהחמיץ אומרים שאף זו החמיצה, ואם אין כיוצא בה משערין לפי תלמוד שלנו בשיעור מיל משנגמר הלישה ונסתלקו הידים מלהתעסק בה, ואחר שהכרנו בה חרשות. ובירושלמי אמרו (ירושלמי פסחים פ"ג סוף ה"ב) לשיעור ארבעה מילין והיא קולא יתירה, אלא שמכל מקום אפשר ללמוד הימנה לבצק שלא נתחרש ושלא הוכרו בו סימני חימוץ אלא שראוי להזהיר למהר באפייה כמו שאפשר דרך זריזות, ומ"מ למדנו ששיעור זה לא ניתן אלא משנגמרה הלישה ונסתלקו הידים מלהתעסק בה ושראינו בה שנתחרשה, הא כל שלא שהה שיעור מיל משנגמרה הלישה ועמדה לה בלא התעסקות אין לחוש, והדבר מוכרע בעצמו.
ואף בענין ג' נשים לשות כאחת וכו' נראה שאין שהייה זו מפסדת, והוא שאמרו ר"ג אומ' שלש נשים לשות כאחת ר"ל שלשות וקטפות כל אחת עיסתה ואופות בתנור אחד זו אחר זו, אע"פ שהשלישית ממתנת משנגמרה לישתה וקיטופה בלא התעסקות בבצק כשיעור שלש הסקות ושתי אפיות. ולא עוד אלא שאמרו עוד שם ואם עשתה ככר ראשון אחרון כדי שלש הסקות ושלש אפיות, ופי' הדברים שהרי לדבריו של ר"ג שלשתן לשו וקטפו בבת אחת והניחו עיסתן וכל אחת לשה וקטפה מלא תנור וכשגמרו כלן הסיקה הראשונה את התנור, שכך היו דרכן של [נשים] להסיק עד שנגמרה הלישה והקיטוף, והרי שהמתינה הראשונה כדי הסק עצמה ועושה ככרותיה ונותנת לתנור ראשון ראשון והרי שנעשו שני הסקים ושתי אפיות ועכשיו היא עושה ככרותיה ונותנת לתנור ראשון ראשון ואין אפיית עצמה מן המנין שהרי כל שעושה ככרותיה ומתעסקת היא בבצק, ומתוך כך הוא אומר שאם עשתה ככר ראשון אחרון כלומר שלא נתנתם לתנור ראשון ראשון אלא שהיא עושה ומנחת עד שיעשו כל הככרים ואח"כ נותנת אחד אחד ומתחלת באותו שהשלימה בו שהוא סמוך ונותנת בתנור זה אחר זה ברצוף עד שאותו שנעשה ראשון הונח בתנור אחרון, הרי שכבר זה שהה בלא התעסקות בבצק שלש הסקות ושלש אפיות, שהרי אף אפיות עצמה מן המנין. ואע"פ שאין הלכה כרבן גמליאל, מ"מ למדנו שאין חשש חימוץ בכך שאלו כן לא היה ר"ג אומר כן. וכן שר' עקיבה הודה לו בבנות זריזות וכדקאמר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שווים, אלא שפסקנו כרבנן להחמיר ואנן לרבנן למדנו ששהיה כזו אינה מפסדת. וענין דבריהם שאין להקל בכך שיתחילו כלן בבת אחת ותהא שלישית ממתנת שיעור מרובה כל כך בלא התעסקות בבצק, אלא אחת לשה ואחת מקטפת ואחת אופה, כלומר אחת לשה תחלה, וכשמתחלת לקטף מתחלת חברתה ללוש, ושלישית אינה עושה כלום וכשגמרה הראשונה קטופה ושניה לישתה מתחלת השניה לקטף ושלישית ללוש וראשונה מסקת התנור, וההסק בודאי נעשה במהירות יותר מן הלישה ומן הקיטוף, עד כשגמרה זו היסיקה והתחילה לעשות ככרותיה לאפות עדין לא נגמרה מלאכת השניה בקיטוף ומלאכת השלישית בלישה, ונמצאת זו עסוקה בתחלת עשיית ככרותיה ואפייתה, וזו בסוף קטופה וזו בסוף לישתה ונמצאת שלשתן עסוקות כאחת, והרי כשזו הראשונה באה לאפות עורכת ככרותיה ונותנת ראשון ראשון לתנור, והרי שהראשונה ממתנת אחר גמר לישתה וקטופה כדי היסק של עצמה, אבל אפיית עצמה בעשיית ככרותיה אינה מן המנין, שהרי מתעסק בה וכשגמר בהסיקה והתחלה לאפות, שניה גמרה קטופה וממתנת אפיית ראשונה ומסקת, והרי שהמתינה לאפייתה כדי היסק עצמה ואפיית ראשונה ושלישית שמקטפת בשעת אפיית ראשונה כשגמרה קטופה, שניה מסקת ואופה, ואח"כ היא מסקת והרי לתחלת אפייתה היסק שניה ואפייתה והיסק עצמה והם שני היסיקים ואפייה אחת, ואף בזו אמרו בירושלמי (שם) ואם עשתה ככר ראשון אחרון נמצאת השלישית ממתנת שתי הסקות משתי אפיות בלא שום התעסקות בבצק, והוא שאמרו לדברי חכמים גמרה זו לישתה וזו קטופה וזה הסיקה, ראשונה שיהה כדי הסיקה ושניה כדי הסיקה ואפיית ראשונה, ושלישית שני הסיקים ואפייה אחת, ואם עשתה ככר ראשון אחרון שני היסקים ושתי אפיות, והרי אתה רואה ששיעור זה גדול משלנו, ואף בשהייה מרובה, כל שעסוקה בבצק אינו בא לידי [חימוץ]. ופי' הרב רבינו משה ז"ל (בפירוש המשניות) אפי' יום אחד שלם. ואף במה שאמרו (ל"ט:) בדלף שאפי' כל היום כלו, פירשו בהלכות גדולות מפני שהוא כעוסק בבצק ואין ספק שמשמוש ידים בעיסה לא גרע מדלף ואפי' היתה עיסה מרובה ואינו מתעסק בכלה אלא פעם כאן ופעם כאן, כל שהיא חתיכה אחת שחלקיה מדובקים זה בזה, אף זה אינו בא לידי חימוץ, שהרי דלף אינו נופל בכולה אלא בחלק ממנה וקאמ' אפי' כל היום אינו בא לידי חימוץ. ונמצא לחמנו לחם חמודות, מדובר בו נכבדות.
